אבחון קליני אינו עוסק רק בזיהוי המקום הכואב, אלא בזיהוי סוג העומס המופעל על המערכת.

עומס רקמתי מאופיין בקשר יחסית ישיר בין מבנה לבין סימפטום: רגישות מקומית ממוקדת, שחזור כאב בעומס מכני ספציפי, תגובה צפויה למנוחה יחסית ומהלך החלמה הדרגתי.

במצבים אלו, הרקמה עשויה להיות רק החוליה החלשה בשרשרת עומסים רחבה יותר.

הבנת כאב כרוני כדפוס מערכתי מסייעת לזהות מתי נדרשת גישה רחבה יותר.

הנשימה משפיעה על יצירת לחץ תוך בטני ועל תיאום בין חלקי הגוף.

כאשר מנגנון הלחץ אינו יציב, עומס מועבר למבנים שאינם מיועדים לשאת אותו לאורך זמן.

עלות אנרגטית מתמשכת תורמת להופעת Parasitic Effort.

הקשר בין נשימה ויציבות מרכזי להבחנה בין שני סוגי העומס.

מספר מדדים מסייעים להבחנה:

כאשר מקור הבעיה רקמתי בעיקרו, הדגש יהיה על התאמת עומס מקומי: קצב חזרה לפעילות, שיפור סבולת רקמה, התאמת נפח תנועה.

כאשר מקור הבעיה מערכתי, ההתערבות תתמקד בארגון עומס: שיפור תיאום נשימה, ויסות טונוס, חלוקת מאמץ יעילה יותר והפחתת Parasitic Effort.