האיברים הפנימיים משתתפים בתנועה

האיברים הפנימיים אינם מבנים סטטיים. הם נעים באופן מתמשך ביחס לנשימה, שינויי תנוחה ותנועה.

תנועתיות זו מאפשרת התאמה מתמדת לשינויים בלחץ תוך בטני ובחלוקת עומסים.

כאשר האיברים נעים באופן חופשי, העומס מתפזר בין שכבות שונות של רקמה — ומפחית עומס מצטבר על אזור יחיד.

מגבלות תנועה עשויות להשפיע על חלוקת עומס

כאשר תנועתיות הרקמה הויסצרלית מצטמצמת, עשויה להיווצר עלייה במתח הפאשיאלי.

שינוי זה עשוי להשפיע על האופן שבו עומס מועבר בין אזורי הגוף. הגוף עשוי להגיב דרך שינוי בדפוסי תנועה או נשימה.

לעיתים מופיעה תחושת נוקשות שאינה מוסברת רק דרך השרירים, ותחושת עומס פנימי עשויה להשפיע על חופש התנועה.

הקשר בין נשימה לתנועת איברים

תנועת הסרעפת יוצרת שינוי מתמיד בלחצים בתוך חלל הבטן ובית החזה. שינוי לחץ זה מאפשר תנועה עדינה של האיברים ביחס זה לזה.

כאשר הסרעפת נעה בחופשיות, נוצרת אפשרות לפיזור עומס יעיל יותר. כאשר תנועת הסרעפת מוגבלת, פוחתת היכולת של המערכת לשנות לחץ בהתאם לצורך.

הקשר לנשימה ויציבות ולעומס מערכתי מסביר כיצד תנועתיות ויסצרלית חלק מהארגון המערכתי.

השפעה על תיאום מערכתי

המעטפת הפאשיאלית מחברת בין מבנים ויסצרליים לשלד ולשרירים. כאשר התנועה הויסצרלית משתתפת בתיאום הכללי, נוצרת מערכת המסוגלת להתאים את עצמה לעומסים משתנים.

כאשר תנועה זו מוגבלת, המערכת עשויה לפצות דרך שינוי בדפוסי יציבה או טונוס — ופיצוי מתמשך מעלה את העלות האנרגטית.

סכמה מושגית