כאשר אזור מסוים מתקשה לשאת עומס בצורה יציבה, הגוף משנה את אופן התנועה כדי להפחית עומס מקומי.

מערכת העצבים מארגנת מחדש את חלוקת העבודה בין אזורי הגוף, במטרה לאפשר המשך תפקוד גם כאשר התנאים אינם אידאליים.

לעיתים ניתן לראות שינוי ביציבה, בנשימה או באופן התנועה. שינויים אלו נקראים לעיתים יציבה אנטלגית — מנח שמטרתו להפחית עומס או גירוי.

ברוב המקרים איננו מודעים לכך שנוצר פיצוי. התנועה עדיין אפשרית, ולעיתים אף מרגישה רגילה.

אזורים מסוימים נדרשים לעבוד יותר, בעוד אזורים אחרים משתתפים פחות בתנועה.

עם הזמן, המערכת מתרגלת לארגון זה. הפיצוי הופך להרגל תנועתי ולעיתים גם למנח יציבתי קבוע.

כאשר דפוס העומס נשאר ללא שינוי, יכולת ההסתגלות של הרקמות פוחתת.

מאמץ עודף הנובע מדפוס פיצוי קשור לתופעה המכונה Parasitic Effort.

פיצוי הוא פתרון יעיל בטווח הקצר. הוא מאפשר להמשיך לנוע, לעבוד ולשמור על יציבות גם כאשר קיימת מגבלה.

כאשר הפיצוי מצליח לשמור על תפקוד, המערכת אינה ממהרת לשנות אותו.

גם כאשר התנאים משתנים, הגוף עשוי להמשיך להשתמש באותו ארגון תנועה.

כאשר עומס חוזר עובר שוב ושוב דרך אותם אזורים, יכולת ההסתגלות של הרקמות נבחנת.

במצבים אלו עשויה להופיע תחושת נוקשות, עייפות מקומית או רגישות בתנועה.

פיצוי אינו בעיה בפני עצמה. זהו פתרון שהמערכת מייצרת כדי לאפשר המשך תפקוד כאשר מופיע עומס או מגבלה.

כאשר אפשרויות התנועה מצטמצמות, העומס נעשה צפוי יותר — ולכן גם מצטבר יותר.

האבחון הביומכני בוחן כיצד העומס נע בתנועה ואילו אזורים נדרשים לעבוד מעבר לנדרש.

לעיתים דפוס הפיצוי אינו מורגש כלל עד שמופיעה תחושת עומס חוזר.

כאשר המערכת חווה אפשרות תנועה יציבה יותר, נוצר תנאי ללמידה תנועתית חדשה.

התנועה נעשית מגוונת יותר. העומס מתחלק בין אזורים נוספים.

עם הזמן, הדפוס החדש נעשה זמין יותר למערכת.